כל רגע יקר מפז, כל דקה היא יהלום. שתו את החיים האלה בקשית כדי שגם אם תחיו לתקופת זמן מוגבלת - דעו שחייתם באמת

זהו מאמר של נעמה טוכפלד, רעייתו של הפרשן הפוליטי של ישראל היום, שהתפרסם בעיתון זה על חני וינרטרוב שבהיותה בת 25 ואם לשלושה ילדים, גילתה בעצמה כי היא חולה בסרטן השד. לאחר טיפולים הצליחו לרסן את הסרטן אך שנתיים לאחר מכן הוא חזר. רופאיה הודיעו לה כי נותרו לה בין שישה חודשים לשנתיים לחיות. מתוך רצון להשאיר לילדיה מורשת ממנה ולהכינם לחיים, החלה בכתיבת בלוג אישי שיועד בתחילה למשפחתה, כשאחרים התוודעו לחומרים הכתובים ובהשפעת הקריאה ברשת הם צברו ברשתות.וינרוט כינתה את עצמה "סלב סרטן", היא הייתה פופולרית ברשתות החברתיות היו לה מעל 10,000 עוקבים בפייסבוק ואלפים נוספים בעמוד האינסטגרם שלה. מסרה מאות הרצאות לקהלים מגוונים, סיפרה על ההתמודדות עם המחלה ועל היכולת להספיק הרבה בזמן מועט. בעלה עו"ד ורו"ח דובי וינרוט, הוא בנו של עו"ד יעקב וינרוט. חני הראתה מה חשוב באמת בחיים.

לו שמעתם שלפי הסטטיסטיקה יש לכם חצי שנה לחיות, מה הייתם עושים עם זה? השבוע נפטרה חני וינרוט, שהוכיחה שאפשר לחיות את החיים בווליום מרבי גם כשגזירת מוות מרחפת מעל הראש. היא לא היססה להעלות שאלות נוקבות ותהיות קיומיות ביחס לחיים ולמשמעותם.   
חני חקרה, למדה, כתבה, הרצתה, הופיעה, הצחיקה, ריגשה, סחפה, הייתה אמא ורעיה, חברה ואשת סוד, ובעיקר דמות אמונית עיקשת שנאחזה בחיים בכל הכוח ולא נתנה להם לאזול מגופה, שבו קיננה המחלה כחיה נבזית וערמומית.
בחיים האלו, שקל ליפול בהם להרגל, לצרות מוחין, לתבניות שניסחו כבר עבורנו, לעצלות ולעצבות -  חני נכנסה כמו זרקור ענק והאירה על מה שנמצא שם וממוסך מעינינו: תראו, אתם חיים; תראו, אתם בריאים, יש לכם הורים, ילדים, בני זוג. תראו, יש לכם חברות וחברים, יש לכם פרנסה, קורת גג, בגד ללבוש ולחם לאכול, תראו כמה יש לכם. תשמחו בזה. תחגגו את זה. תבינו שכל זה יכול להיעלם ברגע ותנצלו כל שנייה של יש
אמנם זו מנטרה שנאמרת מפי כל גורו בשנקל, בכל תורה ניו־אייג'ית ובכל ספר מוסר והשקפה, ועדיין קשה לנו ליישם אותה. כי ברגע שנכנסים הביתה ומבחינים בנעליים הזרוקות בסלון, אנחנו מתחילים להתעצבן, והציון הגרוע שהילד הביא, והתיק שהבוס שוב הפיל עלינו וכהנה תלאות החיים
שמעתי שבלווייתה של חני ז"ל, בעלה דובי ביקש כמסר רוחני להדר באמירת "אשר יצר", אותה ברכה שנאמרת עם היציאה מבית הכיסא מייד לאחר נטילת הידיים, ועניינה הודיה על הגוף, ועל תקינותו ההכרחית לתפקודנו היומיומי. כמה כוח יש בברכה הזו וגאונות קדמונית. וכמה סמלית הבקשה של דובי דווקא בשעה שאשת נעוריו מוטלת לפניו, כמסר לחיים. אפילו הדבר הפשוט והבסיסי ביותר - כמו התפנות מצרכים - הוא נס יומיומי שאינו מובן מאליו. די בצינורית זעירה שנסתמת כדי להפוך את החיים לגיהינום. דווקא ההודיה הזו, המתבוננת בדבר כה בסיסי ומוקירה את קיומו, היא שמעניקה את המשמעות.

כשהרהרתי בזה הבנתי באיזה חוסר מודעות אנו חיים. דור שיודע הכל, אבל שוכח את העיקר. הזמן שלנו מבוזבז בין מסכים, לייקים ואלגוריתמים ששותים לנו את תשומת הלב בשעה שהדברים החשובים באמת ממתינים בקוצר רוח ליחס מצידנו. אולי זה מה שחני - שקיבלה שמונה שנות חיים מעבר לאותה חצי שנה מוקצבת מראש - ניסתה לומר לנו: כל רגע יקר מפז, כל דקה היא יהלום. שתו את החיים האלה בקשית כדי שגם אם תחיו לתקופת זמן מוגבלת - דעו שחייתם באמת. זיכרו: "זה שאתה נושם - לא אומר שאתה חי". 

תגובות

רשומות פופולריות